על פי הגדרתו של חוק המקרקעין שנחקק בישראל בשנת התשכ"ט – 1969
מבנה שנבנה כבניין מגורים חדש על שטח קרקע ייעודי ,הינו בנין הרשום כבית משותף או עתיד להירשם בעתיד כבית משותף על פי חוק המקרקעין, הבניין יהיה בן שתי קומות ומעלה ובו ארבע יחידות דיור לפחות, כאשר בכל קומה לפחות יחידת דיור אחת.
יש להתייחס לבנים הבאים כמבנים העונים להגדרת "בניה רוויה " -כל בניינים רבי קומות, מגדלים, גורדי שחקים ודומיהם נכנסים תחת ההגדרה של בנייה רוויה.
כיוון וקיים מקדם צפיפות בערים המרכזיות בישראל הרשות היא זו שתקבע את מספר יחידות הדיור אות
ן ניתן לבנות באותו שטח באזור מסוים ומהו מספר היחידות החורג מן המותר..
בניה רוויה מאפיינת בניה עירונית, והיא דורשת התייחסות אחרת מאשר לבניה למגורים צמודי קרקע. בבניה רוויה יש להקפיד עוד יותר על מתן מענה לשטחי ציבור , לתחזוקת המבנים, לדרכי גישה וחניה, ועוד.
בעבר היה נהוג לחשוב על בניה רוויה כפתרון הדיור לשכבות הפחות חזקות באוכלוסייה, אך החל משנות השמונים החלו להתפתח מגדלי מגורים יוקרתיים, ששינו את הגישה. כיום קשה להתייחס לסוג הבניה כאל מאפיין חברתי-כלכלי.
כיום מרגע תחילת העבודות בשטח ניתן לייחס תקופת זמן של כ-לערך שנתיים של בניה רציפה ועד ואכלוס הדיירים לדירות החדשות .יש להתייחס לכל בניית פרויקט מגורים בהתאם לגופו .
בנייה רוויה היא ברוב המקרים בניה לגובה, כאשר על פי הגדרת משרד השיכון והבינוי הבנייה הרוויה היא בנייה בצפיפות של 4 יחידות דיור לכל דונם ועל פי הרשות למקרקעי ישראל (רמ"י) הבנייה הרוויה היא למעשה בנייה של מבני מגורים משותפים בני 2 קומות ואילך בהם קיימות 4 יחידות דיור לפחות.
